פסק-דין בתיק ע"ו 26308-12-11

בפנינו ערעור על פסק דינה של וועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959, מיום 23/10/11, אשר דחה את ערעורו של המערער, על קביעת קצין התגמולים, להכיר במחלת הסכרת ממנה הוא סובל, כמחלה שנגרמה לו בזמן השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי.

טענתו של המערער בבית משפט קמא הייתה, כי נשלח במסגרת שירותו הסדיר לתורנות אבטחת ישובים בין התאריכים 30/07/07 ועד 12/08/07. משימה זו באה לו בהפתעה, שכן על פי לוח התורנויות בבסיס לא אמור היה להיות בסבב שביצע את התורנות בתאריכים אלה. לטענתו, לא קיבל המערער הדרכה ותדרוך בטרם הגיעו למתקן הצבאי בעין שמר, באזור שבקרבתו ביצע המערער את פעולת אבטחת הישובים.

לטענת המערער, במהלך התורנות התבקשו החיילים להגביר ערנות, ובליל 08/08/07, בעת שהתקלח המערער בסביבות השעה חצות, נשמע פיצוץ שהבהיל את המערער עד מאוד.

מסתבר, כי רעש הפיצוץ לא היה אלא דלת חדר המקלחת, שנטרקה בחוזקה על מבנה המקלחת, ומכיוון שמדובר היה בדלת ברזל, אכן נשמע קול עז.

המערער סיים אמנם את שהותו במקלחת, חזר לחדרו, ואף במהלך הימים הבאים התקלח באותו מקום, ואולם לטענתו החל מיום 10/08/07 החל לחוש בעייפות וחולשה, לשתות הרבה ולהשתין הרבה.

בבדיקות רפואיות שנעשו למערער ביום 19/08/07, נתגלה כי הוא סובל מסכרת, ולטענתו מחלה זו באה לו כתוצאה ממצב סטרס קיצוני, אשר היה מצוי בו, כתוצאה מן האירועים, כפי שפורטו לעיל.

המערער הגיש את חוות דעתו של ד"ר חוליו וינשטיין, מומחה לרפואה פנימית וסכרת. לטענת המומחה מטעם המערער, סובל המערער מסכרת מסוג 1, אשר על פי המקובל נגרמת מגורמים גנטיים ביחד עם גורמים נרכשים, כאשר בין הגורמים הסביבתיים, אשר יכולים לגרום לה, קיים גורם של מצב סטרס קיצוני.

לנוכח העובדה, כי מחלת הסכרת הופיעה אצל המערער כ-3 חודשים ממועד מצב הסטרס הקשה, ציין ד"ר חוליו וינשטיין בחוות דעתו, כי המערער סובל מסכרת מסוג 1, אשר נגרמה כתוצאה מתנאי שירותו.

המשיב מתנגד לערעורו של המערער וטען, כי אין קשר בין מחלת הסכרת בה לקה המערער ובין תנאי שירותו הצבאי.

לטענת המומחה מטעם המשיב, פרופ' עינת, סובל המערער מסכרת מסוג 2, ובכל מקרה לא עבר המערער אירוע חריג במהלך שירותו ותנאי שירותו היו תקינים.

פרופ' עינת הוסיף וציין, כי המערער סובל, כאמור, מסכרת מסוג 2, שהיא מחלה קונסטיטוציונאלית, ועל פי הספרות המקובלת ברור שדחק נפשי אינו גורם להופעת סכרת מסוג זה.

הצדדים הגיעו להסכם דיוני, ובו ויתרו על הצורך בחקירת מומחים. במסגרת ההליך נחקרו המערער וכן מפקדו.

בית משפט קמא, לאחר שעיין בכל החומר הרלבנטי, וכן שמע את עדויות העדים, מצא לדחות את ערעורו של המערער.

בית משפט קמא קבע, כי לא הוכח בפניו מצב של סטרס קיצוני, אשר ניתן לטעון כי בעטיו לקה המערער במחלת הסכרת, בין אם מדובר במחלת סכרת מסוג 1 ובין אם מדובר במחלת סכרת מסוג 2, וזאת גם ביודעו כי המערער התגייס בפרופיל 97 בצבא ולא לקה בעברו במחלה.

בית משפט קמא הבהיר, כי לטעמו אין די באירועים שתוארו על ידי המערער, כדי להניח קיומם של אירועי סטרס קיצוניים. בעניין זה הטעים בית משפט קמא, כי התורנות בוצעה באזור המצוי בתוך הקו הירוק, המערער לא נטל חלק במבצע או תרגיל שסיכנו אותו, וגם מהתנהלות המערער במהלך האירועים ולאחריהם, לא עולה כי המערער נחשף למצב של סטרס קיצוני, אשר יכול היה אולי לגרום להתפרצות מחלת הסכרת.

בעניין הזה הבהיר בית משפט קמא, כי על פי התשתית העובדתית שנתבררה בפניו, "הפיצוץ" שנשמע, כביכול, לא היה אלא טריקת דלת כבדה, המערער הבין מיד במה הדברים אמורים, והתנהלותו מיד לאחר אירוע זה הייתה התנהגות רגילה ונורמטיבית לחלוטין, אשר איננה מצביעה על לחץ או פחד יוצאי דופן.

המערער ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וטוען, כי הפרשנות שנתן בית משפט קמא לאירוע הנטען הייתה פרשנות מוטעית, וכן כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הכיר בקשר של גרימה מלאה, בין חשיפת המערער ואירועי הסטרס החריגים, הנטענים על ידו, במהלך שירותו לבין פרוץ מחלת הסכרת. על פי טענתו, המדובר באירוע סטרס משמעותי, אשר חווה המערער, שהיה חייל מצוין ובריא לחלוטין, וכי התסמינים עליהם התלונן, ובהם צריבה במתן שתן, נתגלו ימים אחדים לאחר חזרתו מתורנות אבטחת הישובים, ולפיכך ראוי היה לפסוק כי המדובר בקשר של גרימה, בין אותם אירועים לבין מחלתו.

המשיב תומך את יתדותיו בהחלטת בית משפט קמא, וסבור כי יש להותיר את פסק דינה של וועדת הערעורים על כנה, וכי אף יש לדחות את הערעור על הסף, בהתאם לסעיף 34(א) לחוק הנכים.

המשיב מדגיש, כי האירועים המתוארים על ידי המערער, אינם תואמים מצבי סטרס קיצוניים, אשר ניתן לטעון כי המערער לקה בגינם במחלת הסכרת.